כשהלב התחיל לרוץ

לפעמים כל מה שצריך זה רגע אחד.

רגע קטן, כמעט מקרי.

בלי תכנון מוקדם, בלי יעד ברור, בלי להבין בכלל מה קורה. רק צעד אחד שמוביל החוצה מהדלת, ומשם משנה את כל מסלול החיים.

הייתי אז בן חמש־עשרה. נער פשוט, מלא אנרגיה, עם חלומות שלא ידעתי איך לקרוא להם בשם. אם היית שואל אותי אז מי אני ומה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, לא הייתה לי תשובה. אבל באותו יום, כשהלב שלי התחיל לרוץ, התשובה התחילה להיכתב מעצמה.

זו לא הייתה ריצה מתוכננת. לא אימון, לא חלק מתוכנית. זו הייתה בריחה, ואולי חיפוש. רצון עמוק לשקט. היה בי צורך פנימי, שלא ידעתי להסביר, לזוז. לאוורר את הראש. להיות עם עצמי, בלי רעש מסביב.

יצאתי מהבית בשכונה י"א בבאר שבע, עם נעלי ספורט פשוטות, בלי שעון ריצה ובלי מטרה. התחלתי לרוץ. הרחובות המוכרים קיבלו צורה אחרת כשהתחילו לחלוף על פניי בקצב מהיר. ריחות העצים והפרחים התערבבו באוויר הצלול של אחרי הגשם. בימים כאלה נדמה היה שהשכונה שלי הופכת לאירופה: קרירה, צלולה ומלאת חיים.

הגוף נמתח. הרגליים דוהרות. הנשימה מסתנכרנת עם פעימות הלב. לאט־לאט שקעתי בעולם חדש.

זה לא היה רק מאמץ. זה היה חופש.

זה לא היה רק דופק גבוה. זו הייתה שלווה.

אז עוד לא ידעתי שזה יהפוך למשהו שילווה אותי כל כך הרבה שנים.

באותו רגע זה היה פשוט אני מול עצמי, מול העולם, מול השקט.

ילדות של פעם – חיים בלי מסכים

בני הנוער של היום לא יכולים לדמיין חיים בלי טלפונים חכמים, בלי טלוויזיה בכל חדר, בלי רשתות חברתיות. אבל הילדות שלי בבאר שבע הייתה אחרת.

כל היום היינו ברחוב. משחקים כדורגל במגרש החול ליד הבית, מגלגלים גולות, משחקים בגוגואים, שרוב הילדים היום בכלל לא מכירים. שיחקנו גם "מדרכות": עומדים משני צידי המדרכה וזורקים כדור, והמטרה היא לפגוע בשפיץ של השפה. כל כך פשוט, כל כך אמיתי.

ובכל שבת, המשחק של הפועל באר שבע. כולנו, ילדי השכונה, צועדים יחד למגרש. תחושה של ביחד, של שייכות.

אבל בתוך כל הביחד הזה חיפשתי משהו אחר. משהו פנימי.

ובריצה מצאתי אותו.

יום אחרי הריצה בשכונה הגעתי לבית הספר, ושם קרה משהו לא צפוי.

מורה חדשה לחינוך גופני ניגשה אליי.

"בוקר טוב, אני אילנה," אמרה. "ראיתי אותך רץ אתמול. אני רוצה שתבוא היום לאימון במקיף ו'."

עצרתי. נדהמתי.

איך היא ידעה? ואיך זה שדווקא עכשיו, ברגע שבו משהו בי התחיל לבעור, מגיעה הזמנה כזאת?

אילנה, כך גיליתי, הייתה גם מאמנת אתלטיקה קלה במכבי "בני הנגב" באר שבע. באותו רגע הרגשתי כאילו מישהו מושך בחוטים מלמעלה.

התלהבות הציפה אותי, אבל יחד איתה גם היסוס.

ידעתי שההורים שלי לא יוכלו לממן חוג כזה.

הלב רצה, הראש פחד.

"תגיע," היא אמרה, "נדבר אחר כך." והמשיכה ללכת.

לאימון הראשון הלכתי עם חבר קרוב. הלב דפק מהתרגשות. לא ידענו לאן אנחנו מגיעים. כשהגענו למקיף ו' ראינו מגרשי כדורסל וקט־רגל, ובמרכז משטח ריצה חולי. לא אידיאלי, אבל מספיק כדי להתחיל לחלום.

הכרנו חבורה צעירה של מתאמנים. חלקם הרימו משקולות, אחרים התחממו בריצה במדרגות. התרגשתי.

נכנסתי לעולם שלא הכרתי.

ניסיתי הכול: קפיצה לרוחק, קפיצה לגובה, ריצת משוכות, ריצת מכשולים.

אבל מהר מאוד הבנתי שהמקום שלי הוא במסלול הריצה. שם הרגשתי בבית.

אחרי האימון אילנה ניגשה אליי וביקשה שאבוא גם מחר. ומשם, זה כבר לא נעצר.

אליפות ישראל – הילד מהשכונה על הבמה הגדולה

לא עבר הרבה זמן, וכבר הגעתי לרגע שלא אשכח לעולם: אליפות ישראל לילדים עד גיל 15, בריצת 2,000 מטר.

אצטדיון הדר יוסף בתל אביב.

האוטובוס שעצר מחוץ לשערים, חדר ההלבשה, הכרוז שמכריז את שמי. הכול הרגיש כמו חלום.

אני זוכר את הרגע כאילו קרה אתמול.

על קו הזינוק: שקט.

השופט מרים את ידו, אקדח הזינוק ביד.

ירייה. ויצאנו לדרך.

החלטתי מראש לא לפתוח חזק מדי. נשארתי בשלישייה המובילה, לא ניסיתי להוביל, ושמרתי כוח לסוף.

ואז הגיע הרגע.

50 מטר לסיום.

המוביל כבר נראה בטוח בעצמו.

אני פותח צעדים, "מדליק מבערים", כמו שאומרים.

עקיפה. חציית קו. אני אלוף ישראל.

החיבוק של אילנה. הצעקות של החברים.

הלב שלי רץ מהר יותר מהרגליים.

כל הדרך הביתה באוטובוס המדליה הייתה תלויה לי על הצוואר. לא יכולתי לחכות להגיע ולהראות לכולם.

אבל בבית זה היה אחרת.

המשפחה לא באמת התלהבה. שמעתי הערות כמו:

"למה אתה צריך את זה?"

"זה פוגע לך בגוף."

"תראה כמה אתה רזה."

כאב לי. ציפיתי שיחגגו איתי.

אבל למדתי לחגוג את השמחה שלי בעצמי.

מהמסלול לאדמה – המעבר לצבא

מאז אותה אליפות המשכתי להתחרות בכל התחרויות של הקבוצה.

בגיל שמונה־עשרה חשבתי שאהיה ספורטאי פעיל. רציתי לייצג את ישראל ולהמשיך להתחרות. ואז הגיע זימון לגיבוש צנחנים.

בלי לחשוב פעמיים, הלכתי. ידעתי שזה אחד הגיבושים הקשים ביותר.

התאמנתי חזק: שכיבות סמיכה, בטן, מתח, מקבילים.

כשהגעתי לגיבוש, פחדתי.

אבל האימונים באתלטיקה בנו לי חוסן.

הגיבוש היה קשה מאוד, אבל שם למדתי להיות מי שאני:

לעבוד קשה, להתאמץ, וגם לעזור לאחרים, גם כשלא הכרתי אותם.

אמרתי לעצמי: "אני יכול. אף אחד לא יכול עליי."

ועברתי.

התגייסתי לצנחנים, לגדוד 890. פתאום מצאתי את עצמי רחוק מהמסלול: שמירות, מסעות, מטווחים.

אבל גם שם גיליתי עולם חדש.

בנבחרת החטיבה התחרינו במרוצי שדה. היו מחנות אימונים: שני אימונים ביום, תפריט מוקפד, ריצות ביערות ובדיונות.

זו הייתה תחושה של ספורטאי עילית, רק במסגרת צבאית.

תובנות מהדרך

במבט לאחור, אלה המסרים שאני לוקח מהתקופה הזאת:

אהבה גדולה מתחילה בצעד קטן. לפעמים בריחה קטנה אל השקט משנה חיים שלמים.

גם בלי תמיכה אפשר להמשיך. המשפחה לא תמיד הבינה אותי, אבל הלב ידע את הדרך.

הספורט בונה מנטליות. מה שבניתי במסלול הוא מה שהעביר אותי את הגיבוש.

כשהלב מתחיל לרוץ, שום דבר כבר לא עוצר אותו.

לא מסלול חולי, לא שמועות על גיבוש קשה, לא חוסר תמיכה מהסביבה.

כי בריצה, המגבלות קיימות בעיקר בראש.

וברגע שאתה בוחר, הן נשברות.