למה דווקא אולטרה?

זו שאלה ששואלים אותי הרבה: למה דווקא אולטרה? איך הגעת לזה?

למה להכניס את עצמך לאימונים מטורפים כאלה? איך בכלל אפשר לרוץ כל כך הרבה? אתה רץ כל הדרך בלי הפסקה? ואיך אתה אוכל? ומה אתה עושה כשצריך שירותים?

אלה רק חלק מהשאלות ששואלים אותי חברים ומכרים.

אני תמיד מחייך.

אלה שאלות לגיטימיות של אנשים שבטוחים שאני, ועוד רצי אולטרה כמוני, משוגעים על כל הראש.

איך הגעתי בכלל לריצת אולטרה?

אחרי השחרור מהצבא המשכתי לרוץ, אבל כבר לא בשביל תחרויות. רצתי לבד, בשבילי, בזמן שהחיים התמלאו בעבודה ובמשפחה.

בינואר 2018 השתתפתי במרתון טבריה. זה היה המרתון הראשון שלי. כל כך התרגשתי לקראתו, כל כך חיכיתי ליום הזה, והזמנתי מראש מלון עם חברים. האימונים נמשכו בערך חצי שנה, ובאמצע היו גם פציעות וטיפולי פיזיותרפיה. הרגשתי כאילו אני גר בקליניקה.

הגענו לטבריה ערב לפני המרוץ, ישר לערב הפסטות. ריגוש שחבל על הזמן. אתה כבר מריח את קו הזינוק.

בבוקר קמתי מוקדם, לנוהל הקבוע שלפני ריצה: קפה שחור, משהו קטן לאכול כדי להרגיע את הבטן, שירותים, מקלחת, והכנות אחרונות.

את המרתון הראשון שלי סיימתי בזמן של 3:44 שעות. אבל המטרה הייתה לסיים, והזמן לא שיחק שום תפקיד.

הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לאשתי ולבשר לה שסיימתי מרתון ראשון.

ואם כבר טבריה, עשינו גם טבילה בכנרת.

בבית חיכתה לי הפתעה. כל החדר היה מפוצץ בבלונים, ביניהם בלונים בצורת המספר 42. על המיטה עוגה ומעטפה, ובמעטפה כרטיס טיסה לברצלונה, לחודש מרץ, החודש שבו שנינו חוגגים יום הולדת. התלהבתי ונתתי לה נשיקה.

אבל במעטפה היה עוד מכתב, ולא שמתי לב אליו בכלל.

"שכחת משהו במעטפה," אמרה אשתי.

פתחתי, והבנתי שאני רשום למרתון ברצלונה.

לא האמנתי. מצד אחד שמחתי מאוד. מצד שני חשבתי: איך אני אומר לאשתי שהרגע סיימתי מרתון, ואין מצב שאתאושש ואהיה מוכן למרתון נוסף תוך שבועות ספורים?

את זה, כמובן, לא אמרתי לה. אמרתי לעצמי שאני אתמודד. לקחתי שבוע של מנוחה והתאוששות, והתחלתי הכנה קצרה לברצלונה.

במרתון ברצלונה גיליתי עולם אחר: אלפי רצים, נחיל אנושי אינסופי שלא הכרתי בישראל.

את מרתון ברצלונה סיימתי בשיפור של 22 דקות לעומת טבריה.

למה אני מספר את כל זה?

כי שני מרתונים בהפרש כל כך קצר גרמו לי לפזול למרחקים ארוכים יותר, כאלה שהתחילו לקפוץ לי ברשתות החברתיות באותן שנים.

האולטרה הראשון שלי היה סובב עמק, ב־2020. כמו משוגע, החלטתי לקפוץ ישר למשוכה הגדולה: 100 ק"מ.

התאמנתי לקראתו במשך שנה, ושילבתי בדרך מרוצים תחרותיים דרך העבודה שלי אז, בשירות בתי הסוהר.

בריצה הזאת התמודדתי עם כל כך הרבה דברים שלא ידעתי שקיימים בי.

בהתחלה: התרגשות, חיוך רחב, אדרנלין.

אחר כך: השיא. הרגליים עוד חזקות, הראש חד, אתה שולט בקצב ומרגיש כוח.

ואז: המשבר. הקילומטרים נערמים, השמש קופחת, הלילה יורד, הגוף צורח, והראש מתחיל לשאול שאלות:

"למה אני צריך את זה?"

"אולי מספיק?"

וכשאתה מגיע לקו הסיום, אתה כבר לא אותו אדם שעמד על קו הזינוק.

אתה חוזר אחר. חזק יותר. שקט יותר. אמיתי יותר.

את הסיפור המלא של היום הזה אספר בהמשך.

החיים עצמם והאולטרה

ככל שהתעמקתי בעולם האולטרה, הבנתי שהוא לא רק ריצה. הוא מראה לחיים עצמם.

בדיוק כמו בחיים:

יש עליות חדות וירידות תלולות.

יש רגעים שבהם אתה מרגיש שאי אפשר לעצור אותך, ויש רגעים שבהם אתה בטוח שאין לך יותר כוח.

יש משברים, אבל יש גם נקודות אור בלתי נשכחות.

וכמו בחיים, ברגע שאתה חושב שאתה גמור, שם מתגלה השכבה החדשה שלך.

אני זוכר ערב אחד אחרי יום עבודה ארוך. הייתי מותש, וכל מה שרציתי זה לנוח. אבל ידעתי שמחכה לי אימון של 30 ק"מ.

הראש אמר: "עזוב, תנוח."

הלב אמר: "צא החוצה."

יצאתי.

הריצה לא הייתה הכי מהירה ולא הכי קלה. אבל היא הייתה ניצחון קטן.

הבחירה באולטרה, גם בלי תנאים מושלמים

הרבה אנשים אומרים לי:

"אני אתחיל לרוץ כשיהיה לי זמן."

"אני אכנס לזה כשאקנה שעון טוב."

"אני אחכה שיהיה לי ציוד מתאים."

האמת?

אין זמן מושלם. אין תנאים אידיאליים.

אני התחלתי בלי שעון GPS, בלי נעליים מיוחדות, בלי ציוד של רצי עילית.

היה לי רצון.

והרצון הזה חזק יותר מכל נעל או שעון.

האולטרה הוא לא פרויקט שמחכים לו.

האולטרה הוא החלטה יומיומית.

להפוך לכוח מניע

עם הזמן הבנתי שזה הרבה מעבר להישג אישי.

זו השראה.

כשהתחלתי לרוץ מרחקים שאנשים סביבי לא יכלו אפילו לדמיין, הם התחילו להסתכל עליי אחרת.

שאלו:

"איך אתה עושה את זה?"

"מה הסוד שלך?"

והתשובה שלי תמיד הייתה פשוטה:

אין סוד.

יש מחויבות.

יש תשוקה.

יש החלטה לקום כל בוקר ולתת עוד קצת מעצמך.

ופתאום גיליתי שאני לא רץ רק בשבילי.

אני רץ גם בשביל אחרים.

כי כל מי ששומע את הסיפור שלי לוקח ממנו משהו לעצמו.

זה הסיפור שלך

אז למה דווקא אולטרה?

כי האולטרה הוא לא מרחק שאתה כובש.

הוא לא זמן שאתה משיג.

האולטרה הוא הדרך שלך להפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמך.

הוא מבחן יומיומי לאמונה, למשמעת, לנשמה.

וזה לא משנה אם אתה כבר רץ עשרות קילומטרים או רק שוקל את הצעד הראשון.

הסיפור שלך מתחיל היום.

השאלה היחידה היא אם תבחר לצאת למסע.

"האולטרה הוא לא המרחק שאתה עובר, אלא האדם שאתה הופך להיות בדרך."